יש בכללן ארבע מצוות--אחת מצות עשה, ושלושמצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להתאבל עלהקרובים, ואפילו כוהן מיטמא ומתאבל על הקרובים,ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין, ולפי זה כללתיהלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתהשהיא מצות עשה; (ב) שלא ייטמא כוהן גדוללקרובים; (ג) שלא ייכנס עם המת באוהל; (ד) שלאייטמא כוהן הדיוט לנפש אדם אלא לקרובים בלבד.וביאור מצוות אלו בפרקים אלו. הלכות אבל פרק א א,א מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר"ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט).ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהואיום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה אינן דיןתורה, אף על פי שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל,שבעת ימים" (בראשית נ,י): ניתנה תורה, ונתחדשההלכה; ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימיאבילות, ושבעת ימי המשתה. א,ב מאימתיי יתחייב אדם באבל, משייסתם הגולל.אבל כל זמן שלא נקבר המת, אינו אסור בדבר מןהדברים שהאביל אסור בהן; ומפני טעם זה, רחץ דויד המלך וסך כשמת הילד, קודם שייקבר. א,ג הרוגי מלכות, שאין מניחין אותן להיקבר--מאימתיי מתחילין להתאבל עליהן, ולמנות שבעהושלושים: משנתייאשו מלשאול למלך לקוברן, אף עלפי שלא נתייאשו מלגנוב אותן. [ד] מי שטבע בנהר,או מי שאכלתהו חיה רעה--משנתייאשו לבקש.מצאוהו אברים אברים--אין מונין לו עד שיימצא ראשו ורובו, או יתייאשו מלבקש. א,ד [ה] מי שדרכן לשלח המת למדינה אחרת לקוברו,ואינם יודעים מתיי ייקבר--מעת שיחזירו פניהןמללוותו, מתחילין למנות שבעה ושלושים, ומתחילין להתאבל. א,ה [ו] הנפלים, אין מתאבלין עליהן. וכל שלא שההשלושים יום באדם, הרי זה נפל; אפילו מת ביוםשלושים, אין מתאבלין עליו. [ז] ואם ידע בוודאישנולד לתשעה חודשים גמורים--אפילו מת ביום שנולד, מתאבלין עליו. א,ו [ח] בן תשעה חודשים שנולד מת, ובן שמונהשמת אפילו לאחר שלושים יום, ומי שיצא מחותך אומסורס, אף על פי שכלו לו חודשיו--הרי זה כנפל, ואין מתאבלין עליהן, ולא יתעסקו עימהם. א,ז [ט] כל הרוגי מלכות--אף על פי שבדין המלךנהרגו, והתורה נתנה לו רשות להורגן--הרי אלומתאבלין עליהן, ואין מונעין מהן כל דבר; וממונםלמלך, ונקברין בקברי אבותיהן. אבל כל הרוגי ביתדין--אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלאבלב; ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר, וממונם ליורשיהם. א,ח [י] כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשיםשפרקו עול המצוות מעל צווארן, ואינן נכללין בכללישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות, וישיבת בתיכנסייות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כך בני חוריןלעצמן, כשאר האומות, וכן המינים והמשומדיםוהמוסרין--כל אלו אין מתאבלין עליהן; אלא אחיהםושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים,ואוכלים ושותים ושמחים: שאבדו שונאיו של הקדושברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר "הלוא משנאיך ה', אשנא" (תהילים קלט,כא). א,ט [יא] המאבד עצמו לדעת--אין מתעסקין עימו לכלדבר, ולא מתאבלין עליו, ולא מספידין אותו. אבלעומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבילים וכלדבר שהוא כבוד לחיים. ואיזה הוא המאבד עצמולדעת: לא שעלה לראש הגג, ונפל ומת; אלא האומרהריני עולה לראש הגג, וראה אותו שעלה מיד דרךכעס, או שהיה מצר, ונפל ומת--הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. א,י אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן, או הרוגומושלך על גב סיפו--הרי זה בחזקת כל המתים,ומתעסקין עימו, ואין מונעין ממנו דבר. הלכות אבל פרק ב ב,א אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה--אימוואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם--שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האישה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאימו. ב,ב אפילו הכוהן, שאינו מיטמא לאחיו ואחותו מאימו,ולא לאחותו הנשואה, אף על פי שהיא מאביו--מתאבלהוא עליהן; ואם הייתה אחותו זו הנשואה מאביו, הרי הוא מתאבל עליה דין תורה. ב,ג בנו או אחיו הבא מן השפחה, או מן הנוכרית--אינו מתאבל עליהן כלל. וכן מי שנתגייר הוא ובניו, אונשתחרר הוא ובניו--אין מתאבלין זה על זה. וכן אשתוארוסה, אינו מתאבל עליה ולא אונן; וכן היא לא אוננתולא מתאבלת עליו. ב,ד כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן--הרי זהמתאבל עימהם בפניהם, מדברי סופרים. כיצד: הרישמת בן בנו, או אחי בנו, או אם בנו--חייב לקרוע בפניבנו, ולנהוג אבילות בפניו; אבל שלא בפניו, אינו חייב. וכן בשאר הקרובים. ב,ה אשתו הנשואה--אף על פי שהוא מתאבל עליה--אינו מתאבל עימה על שאר קרוביה, אלא על אביה ועלאימה בלבד: משום כבוד אשתו, נוהג אבילות עליהן בפניה. ב,ו כיצד: מי שמתה חמותו או חמיו--כופה מיטתו,ונוהג אבילות עם אשתו בפניה; אבל שלא בפניה, אינונוהג אבילות. וכן האישה שמת חמיה או חמותה--נוהגת אבילות, בפני בעלה. אבל שאר קרוביהן--כגוןשמת אחי אשתו או בנה, והאישה שמת אחי בעלה או בנו--אין מתאבלין זה עם זה. ב,ז וכן ייראה לי שאם מתה אשת קרובו או בעלקרובתו, כגון שמתה אשת בנו או בעל בתו--אינו חייב להתאבל עימהן. וכן כל כיוצא בזה. ב,ח [ו] כמה חמורה מצות אבל--שהרי הכוהן נדחיתלו הטומאה מפני קרוביו, כדי שיתעסק עימהן ויתאבלעליהן: שנאמר "כי, אם לשארו, הקרוב, אליו: לאימוולאביו . . . לה, ייטמא" (ויקרא כא,ב-ג), מצות עשה--שאם לא רצה להיטמא, מטמאין אותו בעל כורחו. ב,ט במה דברים אמורים, בזכרים שהוזהרו עלהטומאה. אבל הכוהנות--הואיל ואינן מוזהרות עלהטומאה, כך אינן מצוות להיטמא לקרובים: אלא אם רצו, מיטמאות; ואם לא רצו, לא ייטמאו. ב,י [ז] אשתו של כוהן--מיטמא לה על כורחו, ואינומיטמא לה אלא מדברי סופרים: עשו אותה כמתמצוה--כיון שאין לה יורש אלא הוא, לא תמצא מישיתעסק בה אלא הוא. ואינו מיטמא אלא לנשואה בלבד; אבל הארוסה, לא ייטמא לה. ב,יא [ח] וכן כל אותן שאמרנו שאין מתאבלין עליהן,כגון הרוגי בית דין, והפורשים מדרכי ציבור, והנפלים, והמאבד עצמו לדעת--אין הכוהן מיטמא להן. ב,יב ועד מתיי הוא מצווה להיטמא לקרוביו, עדשייסתם הגולל. אבל מאחר שנסתם הגולל, הרי הן כשאר כל המתים--שאם ניטמא בהן, לוקה. ב,יג [ט] אשתו הפסולה, אינו מיטמא לה; לפיכך מיששמעה שמת בעלה ונישאת, ובא בעלה--שניהן איןמיטמאין לה, שהרי היא פסולה לשניהן. אבל מיטמאהוא לאימו, אף על פי שהיא חללה; וכן מיטמא לבנוולבתו ולאחיו ולאחותו, אף על פי שהן פסולין--אפילו היו ממזרין, מיטמא להן. ב,יד [י] אחותו הנשואה--אינו מיטמא לה, אף על פישהיא נשואה לכוהן: שנאמר "הבתולה הקרובה אליו,אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא,ג). "הבתולה",פרט לאנוסה ומפותה; יכול שאני מוציא אף הבוגרת,או מוכת עץ--תלמוד לומר "אשר לא הייתה לאיש", מי שהוויתה בידי איש.ב,טו "אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא,ג)--פרטלארוסה, שאינו מיטמא לה, אף על פי שהיא ארוסהלכוהן. [יא] נתגרשה אחותו מן האירוסין, מיטמא לה--שנאמר "הקרובה אליו" (שם), להביא את המתגרשתמן האירוסין. [יב] אחיו ואחותו מאימו, אינו מיטמאלהן: שנאמר "ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו" (ויקראכא,ב-ג)--מה בנו הראוי לירושתו, אף אחיו ואחותו הראויים לירושתו. ב,טז [יג] הספקות, אינו מיטמא להן: שנאמר "לה,ייטמא" (ויקרא כא,ג)--מיטמא הוא על הוודאי, ואינומיטמא על הספק. לפיכך הוולדות שנתערבו, והבןשהוא ספק בן שבעה לאחרון או בן תשעה לראשון, וכןכל כיוצא בהן--אינו מיטמא להן מספק. וכן כלהמתגרשת ספק גירושין, או בגט פסול--אינו מיטמא לה. ב,יז [יד] אין הכוהן מיטמא לאבר מן החי מאביו, ולאלעצם מעצמות אביו. וכן המלקט עצמות אביו--אינומיטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימת. [טו] נקטעראשו של אביו, אינו מיטמא לו: שנאמר "לאביו"(ויקרא כא,ב)--בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. וכן שאר הקרובים. ב,יח הטומאה לקרובים דחויה היא, ולא הותרה לכול.לפיכך אסור לכוהן להיטמא למת, אפילו בעת שמיטמאלקרוביו--שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג), אינומיטמא לאחרים עימה: שלא יאמר הואיל וניטמאתי על אבי, אלקט עצמות פלוני, אגע בקבר פלוני. ב,יט לפיכך כוהן שמת לו מת--צריך להיזהר ולקוברובסוף בית הקברות, כדי שלא ייכנס לבית הקברות, ולאייטמא בקברות אחרים, כשיקבור מתו. הלכות אבל פרק ג ג,א כל כוהן שניטמא למת, חוץ משישה מתיםהמפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה--הרי זהלוקה, שנאמר "לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקראכא,א). ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחדהמת או שאר הטמאות הפורשות מן המת--שנאמר"לנפש לא ייטמא". וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת,כל הדברים המטמאין מן המת, מן התורה או מדבריהם. ג,ב וכן אם נגע הכוהן בקבר, לוקה. אבל נוגע הואבבגדים שנגעו במת, אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה. ג,ג וכן אם נכנס לאוהל טמא, שנכנסה לו הטומאה--לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר. וכברביארנו כל האוהלים שתיכנס להם הטומאה, או שתצאמהם, ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין אתהטומאה, והחוצצין בפני הטומאה, ואיזה מהן דין תורה, ואיזה מהן מדבריהן--הכול בהלכות טומאת מת. ג,ד ושם ביארנו שאין הגויים מטמאין באוהל, ולפיכךקברותיהן טהורים, ומותר לכוהן להיכנס לשם, ולדרוךעל קברותיהן; ואינו אסור אלא שייגע בטומאה או יישאנה, כמו שביארנו שם.ג,ה [ד] כוהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברותבשגגה, ואחר שידע התרו בו--אם קפץ ויצא, פטור;ואם ישב שם כדי השתחוויה כמו שביארנו בענייןטומאת מקדש, הרי זה לוקה. נכנס ויצא, וחזר ונכנסויצא--אם התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה וכניסה. ג,ו וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש, וחזר ונגעוהתרו בו--אפילו מאה פעמים--לוקה על כל אחתואחת. היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בביתהקברות ונגע במתים אחרים--אף על פי שהתרו בוכמה פעמים, אינו לוקה אלא אחת: שהרי הוא מחולל ועומד, כל זמן שלא פירש. ג,ז [ה] המטמא את הכוהן--אם היו שניהם מזידין--לוקה הכוהן, וזה שטימאו עובר על "ולפני עיוור, לאתיתן מכשול" (ויקרא יט,יד). היה הכוהן שוגג, וזה שטימאו מזיד--הרי זה שטימאו לוקה. ג,ח [ו] כוהן גדול אינו מיטמא לקרובים, שנאמר"לאביו ולאימו, לא ייטמא" (ויקרא כא,יא); וכן אינונכנס עם המת באוהל, אפילו קרוביו--שנאמר "ועל כלנפשות מת, לא יבוא" (שם). הא למדת שהוא חייב ב"לא יבוא", וחייב ב"לא ייטמא". ג,ט כיצד: נגע או נשא, לוקה אחת. נכנס לאוהלוישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס בשידה תיבהומגדל ובא חברו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאהוביאה באין כאחד--לוקה שתיים: משום "לא יבוא"(ויקרא כא,יא), ומשום "לא ייטמא" (שם). [ז] נטמאמקודם, ואחר כך נכנס לאוהל--אם התרו בו, לוקה אף על הביאה. ג,י [ח] כוהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מיטמאלו: אפילו כוהן גדול, חייב להיטמא לו ולקוברו.ואיזה הוא מת מצוה--זה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך, ואין לו קוברים. ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. ג,יא במה דברים אמורים, בשהיה הכוהן לבדו, ואיןעימו אחר, ואפילו קרא שם בדרך, ואין לו עונה. אבלאם כשיקרא אחרים עונין אותו, אין זה מת מצוה, אלא קורא לאחרים, ויבואו ויתעסקו בו. ג,יב [ט] היה כוהן ונזיר מהלכין בדרך, ופגעו במתמצוה--יתעסק בו הנזיר, שהרי אין קדושתו קדושתעולם, ואל ייטמא בו הכוהן, אף על פי שהוא כוהן הדיוט. ג,יג היה כוהן גדול וכוהן הדיוט, ייטמא כוהן הדיוט.וכל הקודם את חברו, מתאחר בטומאה; וסגן עם משוחמלחמה שפגעו במת מצוה--ייטמא משוח מלחמה, ואל ייטמא הסגן. ג,יד [י] נשיא שמת--הכול מיטמאין לו, אפילוכוהנים: עשוהו כמת מצוה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו. וכן הכול אוננין עליו. ג,טו [יא] בנות אהרון, לא הוזהרו על טומאת מת:שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון" (ויקרא כא,א)--"בני אהרון", ולא בנות אהרון. וכן החללים מותריןלהיטמא--שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון", עדשיהיו בכיהונם. [יב] כוהן קטן, הרי הגדולים מוזהריםשלא יטמאוהו; ואם בא להיטמא מעצמו--אין בית דיןמצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה. ג,טז [יג] מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה; וכלכוהן שנכנס לתוך ארבע אמות, מכין אותו מכתמרדות. וכן אם נכנס לבית הפרס, או יצא לחוצהלארץ, או שנטמא בדם תבוסה, או בגולל ובדופקוכיוצא בהן--מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבותשל דבריהם, כמו שביארנו בהלכות טומאת מת. אבל אם נכנס לבית הקברות, לוקה מן התורה. ג,יז [יד] מותר לכוהן להיטמא בבית הפרס או בחוצהלארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא--כגוןשהלך לישא אישה, או ללמוד תורה: אף על פי שיששם מי שילמדו בארץ ישראל, לא מן הכול אדם זוכה ללמוד. ג,יח וכן מיטמא בטומאה של דבריהם, לכבודהברייות. כיצד: אביל שהלך לבית הפרס, הכולהולכין אחריו לנחמו שם. וכן מדלגין על גבי ארונותשל מתים לקראת מלכים--ואפילו מלכי גויים, כדילהבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודןלמקומן. וכן כל כיוצא בזה. וכן מיטמא בטומאה שלדבריהם לדון עם הגויים ולערער עימהן, מפני שהואמציל מידם. וכן כל כיוצא בזה. הלכות אבל פרק ד ד,א מנהג ישראל במתים ובקבורה, כך הוא: מאמציןעיניו של מת, ואם נפתח פיו, קושרין את לחייו;ופוקקין את נקביו, אחר שמדיחין אותו, וסכין אותובמיני בשמים, וגוזזין שיערו. ומלבישין אותו תכריכיןתפורין של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהם יקרים; נהגוחכמים בצודר שווה זוז, שלא לבייש את מי שאין לו.ומכסין פני המת, שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב. ד,ב ואסור לקבור בתכריכין של משי ובבגדיםהמוזהבין המרוקמין, אפילו לנשיא שבישראל, שזו גסות רוח והשחתה, ומעשה גויים. ד,ג וסובלין את המת על הכתף, עד בית הקברות. [ג]ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל--שמא תפסקרצועה מסנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מןהמצוה. [ד] וחופרין בעפר מערות, ועושין כוך בצדהמערה; וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפרוהאבנים למעלה. ויש להן לקבור בארון של עץ.והמלווין את המת אומרין לו לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך, בשלום" (בראשית טו,טו). ד,ד ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר;והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן--דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות. ד,ה הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבר: אין קושריןלחייו, ואין פוקקין נקביו, ואין מניחין כלי מתכות וכלימקר על טבורו שלא יתפח, ולא סכין אותו, ולא מדיחיןאותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח--עדשעה שימות; והנוגע בו, הרי זה שופך דמים. למה זהדומה: לנר שמטפטף--כיון שייגע בו אדם, יכבה. וכלהמאמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים, אלאישהה מעט, שמא נתעלף. וכן אין קורעין עליו, ולאחולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עימו ארון ותכריכין בבית--עד שימות. ד,ו מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר; אין לו ביתאחר, עושה מחיצה ואוכל; אין לו דבר לעשות מחיצה,מחזיר פניו ואוכל. ובין כך ובין כך, אינו מסב ואוכל,ולא אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינומזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטורמקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה. ד,ז בשבת--מסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ומזמן,ומברך, ומברכין עליו, ומזמנין עליו; וחייב בכל מצוותהאמורות בתורה, חוץ מתשמיש המיטה. נקבר המת--הרי זה מותר לאכול בשר, ולשתות יין מעט כדילשרות אכילה שבמעיו, אבל לא לרוות. ד,ח [ז] אין משהין את המת, אלא מדחין מיטתו מיד;וכל המדחה מיטתו, הרי זה משובח. ועל אביו ועלאימו, הרי זה מגונה: [ח] היה ערב שבת, או ערב יוםטוב, או שהיו גשמים מזלפין על המיטה--מותר, שלאאיחר אלא לכבוד אביו ואימו. וכל המלין את מתו--עובר בלא תעשה, אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו. ד,ט האביל ביום הראשון בלבד אסור להניח תפילין,ולאכול משלו, וחייב לישב על מיטה כפויה. ובשארימי האבל מותר לו לאכול משלו, ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין. ד,י ומניין שהוא אסור בראשון להניח תפילין--שהרינאמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד,יז),מכלל שכל העם אסורין. ונאמר לו "ולחם אנשים לאתאכל" (שם)--מכלל שכל העם אוכלין משל אחריםביום ראשון, ואסורין לאכול משל עצמן.הלכות אבל פרק ה ה,א אלו דברים שהאביל אסור בהן ביום הראשון מןהתורה, ובשאר שבעת ימי האבל מדבריהם--אסורלספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מיטתו, ולנעולאת הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה,ולזקוף את המיטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום: הכול אחד עשר דבר. ה,ב ומניין שהאביל אסור בתספורת: שהרי הזהיר בניאהרון "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י,ו)--מכלל שכלהמתאבל אסור לספר שיערו, אלא מגדל פרע. וכשםשאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו,וכל שיער שיש בו--אחד המגלח, ואחד המתגלח. היהמגלח, ושמע שמת אביו--משלים תגלחת ראשו, אחדהמגלח ואחד המתגלח. וכן אסור לגלח שפה, וליטולציפורניו בכלי; אבל בשיניו או שנטל ציפורן בציפורן,מותר. ה,ג ומניין שהאביל אסור לכבס בגדיו, ולרחוץ גופו,ולסוך: שנאמר "התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל, ואלתסוכי שמן" (שמואל ב יד,ב); ורחיצה בכלל סיכה--שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר "ורחצת וסכת" (רותג,ג). וכשם שהאביל אסור בכיבוס בגדים, כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין. ה,ד אסור לסוך מקצת גופו, ככל גופו; ואם להעביראת הזוהמה, מותר. וכן ברחיצת מקצת גופו בחמין; אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו. ה,ה מניין לאביל שאסור בתשמיש המיטה--שנאמר"וינחם דויד, את בת שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכבעימה" (שמואל ב יב,כד), מכלל שהיה אסור מקודם.וכן לא יישא האביל אישה, ולא תינשא האישה, אף עלפי שאין משמשין מיטתן. ומותר להתייחד עם אשתו, אף על פי שהוא אסור בתשמיש המיטה. ה,ו מניין שהאביל אסור בנעילת הסנדל--שהרי נאמרביחזקאל "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד,יז),מכלל שכל העם אסורין. היה בא בדרך, נועל והולך; וכשייכנס במדינה, חולץ מנעליו. ה,ז רמז לאביל שאסור בעשיית מלאכה: זה שנאמר"והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י)--מה חג אסורבעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה.וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה--כך הוא אסורלישא וליתן בסחורה, ולילך ממדינה למדינה בסחורה. ה,ח כל שלושה ימים הראשונים, אסור בעשייתמלאכה, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה. מכאןואילך, אם היה עני--עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישהטווה בפלך בתוך ביתה. [ט] שני אחים או שני שותפיןשהן בחנות אחת, ואירע אבל לאחד מהן--נועלין את החנות כל שבעה. ה,ט [י] אפילו דברים המותרין לעשותן בחולו שלמועד, אסור לאביל לעשותן בידו בימי אבלו; אבלאחרים עושים לו. כיצד: היו זיתיו להפוך, וכדיו לגוף,ופשתנו לעלות מן המשרה, וצמרו מן היורה--שוכראחרים לעשותן לו, כדי שלא יאבדו. ומרבצין לו שדהו, משתגיע עונת המים. ה,י [יא] האריסין והחכירין שלו והקבלנין, הרי אלויעשו כדרכן. אבל החמרין והגמלין בבהמות שלו,והספנין בספינה שלו--הרי אלו לא יעשו; ואם היומוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב, הרי אלויעשו. [יב] שכיר יום, אפילו בעיר אחרת--לא יעשה לו. ה,יא [יג] האביל שהייתה מלאכת אחרים בידו, ביןבקבלנות בין שאינה בקבלנות--לא יעשה. הייתהמלאכתו ביד אחרים--בביתו, לא יעשו; בבית אחרים,עושין. [יד] היה לו דין עם אדם, אינו תובע אותו כלשבעת ימי האבילות. ואם היה דבר אבד, עושה שליח; כזה הורו הגאונים. ה,יב [טו] מניין שהאביל אסור בדברי תורה, שהרינאמר ליחזקאל "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז). [טז]אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנותבמשנה ובמדרש ובהלכות ובהגדות. ואם היו רביםצריכין לו, מותר: ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלאילחוש לאחר בצידו; וזה שבצידו אומר לתורגמן, והתורגמן משמיע לרבים. ה,יג [יז] ומניין שאין האביל יושב על המיטה, שנאמר"ויקם המלך ויקרע את בגדיו, וישכב ארצה"(שמואל ב יג,לא). [יח] וחייב לכפות את המיטה, כלשבעה. ולא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטותשיש לו בתוך ביתו הוא כופה: אפילו עשר מיטותבעשרה בתים, ובעשר עיירות--חייב לכפות את כולן.ואפילו חמישה אחים, ומת אחד מהן--כולן כופין את כל מיטותיהן. ה,יד המיטה המיוחדת לכלים או למעות, אינו צריךלכפותה. דרגש, אינו צריך לכפותו; אלא מתיר אתקרביטיו, והוא נופל מאליו. מיטה שנקליטיה יוצאיןממנה, שהרי אי אפשר להופכה--זוקפה ודייו. הפך כלמיטותיו, והיה הוא ישן על גבי מיטות אחרים, או עלגבי כיסא, או על גבי ארון, או על גבי קרקע--לא יצא ידי חובתו; אלא יישן על גבי מיטה הכפויה. ה,טו [יט] מניין לאביל שאסור בפריעת הראש: שהרינאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד,יז),מכלל ששאר האבילים חייבין בעטיפת הראש; והסודרשמכסה בו ראשו, עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר"ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם אונקלוס הגר כאבילא יתעטף. ה,טז [כ] ומניין שהאביל אסור בשאילת שלום,שנאמר "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז). כל שלושהימים הראשונים--מי שנתן לו שלום, אינו מחזיר לואלא מודיעו שהוא אביל. ומשלושה ועד שבעה--מיששאל בשלומו, מחזיר לו שלום. ומשבעה ועדשלושים, שואל בשלום אחרים; אבל אחרים איןשואלין בשלומו, עד לאחר שלושים יום. ועל אביו ועלאימו--אין שואלין בשלומו, עד לאחר שנים עשר חודש.ה,יז אם בשאילת שלום נאסר האביל--קל וחומרשהוא אסור להרבות דברים ולשחוק, שנאמר "דום"(יחזקאל כד,יז). ולא יאחוז תינוק בחיקו, שלא יביאנולידי שחוק; ולא ייכנס למקום שמחה, כגון בתיהמשתאות וכיוצא בהן. הלכות אבל פרק ו ו,א מדברי סופרים שיהיה האביל נוהג במקצת דבריאבילות, כל שלושים יום. ומניין סמכו לשלושים יום--שהרי הוא אומר "ובכתה את אביה ואת אימה, ירחימים" (דברים כא,יג), מכלל שהאביל מצטער כל שלושים יום. ו,ב ואלו דברים שהאביל אסור בהן כל שלושים יום--אסור בתספורת, ובגיהוץ, ובנישואין, ובשמחתמריעות, ולילך בסחורה ממדינה למדינה: הכול חמישה דברים.ו,ג בתספורת כיצד: כשם שאסור לספר כל שיערגופו, או לגלח שפמו, או לקוץ ציפורניו בכלי, כלשבעה--כך אסור כל שלושים. במה דברים אמורים,באיש; אבל האישה מותרת בנטילת שיער לאחרשבעה, והאיש עד שלושים יום. ועל אביו ועל אימו--חייב לגדל שיערו עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חבריו. ו,ד וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כלשלושים, אחד האיש ואחד האישה. היו צבועיןומגוהצין, מותרין; וכן אם לא היו חדשים--אף על פישהן לבנים ומגוהצין, מותרין. וכלי פשתן, אין בהןמשום גיהוץ. ולאחר שלושים יום, מותר בגיהוץ, אפילו על אביו ועל אימו. ו,ה בנישואין כיצד: אסור לישא אישה, כל שלושיםיום; ומותר לארס, אפילו ביום המיתה. ומי שמתהאשתו--אם כבר קיים מצות פרייה ורבייה, ויש לו מישישמשנו, ואין לו בנים קטנים--הרי זה אסור לישאאישה אחרת, עד שיעברו עליו שלושה רגלים. ו,ו אבל מי שלא קיים עדיין מצות פרייה ורבייה, אושקיים ויש לו בנים קטנים, או מי שאין לו מישישמשנו--הרי זה מותר לארס, ולכנוס מיד; ואסור לולבוא עליה, עד שלושים יום. וכן האישה שהייתה אבילה--לא תיבעל, עד שלושים יום. ו,ז [ו] שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה, מותרלעשותה מיד לאחר שבעה. אבל אם אינו חייבלפורעה--אסור להיכנס לה, עד שלושים יום. [ז] במהדברים אמורים, בשאר מתים; אבל על אביו ועל אימו--בין כך ובין כך--לא ייכנס לשמחת מריעות, עד שנים עשר חודש. ו,ח על כל המתים כולן--מותר לילך בסחורה, לאחרשלושים יום. ועל אביו ועל אימו--עד שיגערו בוחבריו, ויאמרו לו לך עימנו. [ט] וכן על כל המתיםכולן--רצה, ממעט בעסקו; רצה, אינו ממעט. על אביוועל אימו, ממעט בעסקו. [י] ההולך ממקום למקום--אם יכול למעט בעסקו, ממעט; ואם לאו, יקנה צורכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש. ו,ט [יא] מי שהיה בעלה צלוב עימה בעיר, או אשתוצלובה, או אביו או אימו--אסור לו לשכון באותההעיר, עד שיכלה הבשר. ואם הייתה עיר גדולה כאנטוכיה, יש לו לשכון בצד האחר שאינן צלובין בו. ו,י [יב] יום שביעי--מקצתו ככולו, והוא עולה לכאןולכאן; לפיכך מותר לכבס ולרחוץ ולעשות שארהדברים, ביום שביעי. וכן יום שלושים--מקצתו ככולו, ומותר לספר ולגהץ ביום שלושים. ו,יא [יג] מי שתכפוהו אבליו--הכביד שיערו, מקלבתער לא במספרים; ומכבס כסותו במים, אבל לאבנתר ולא בחול; ורוחץ כל גופו בצונן, אבל לאבחמין. וכן מי שתכפוהו אבליו, ובא ממדינת הים,ומבית השביה, או שיצא מבית האסורים, או שהיהמנודה והותר, או שהיה מודר ונשאל על נדרו והותר,וכל היוצא מטומאה לטהרה--הרי אלו מגלחין בימיאבלם, הואיל ותכף אותם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי. הלכות אבל פרק ז ז,א מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב--אם בתוךשלושים יום הגיעה השמועה, אפילו ביום שלושיםעצמו--הרי זו שמועה קרובה; וחייב לנהוג שבעת ימיאבילות מיום שהגיעה השמועה, וקורע, ומונה שלושיםיום לאיסור התספורת, עם שאר הדברים. כללו של דבר--יום שמועתו הקרובה, כיום הקבורה. ז,ב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלושים--הרי זושמועה רחוקה, ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד; ואינוקורע. וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלושים, ומקצת היום ככולו. ז,ג [ב] כיצד מקצת היום ככולו: כיון שנהג אבילותשעה אחת--כאילו נהג כל היום כולו, ומותר לנעולולרחוץ ולסוך ולגלח בשאר היום; וכן הוא מותר בכל הדברים. ז,ד [ג] מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל אוביום השבת, ולאחר השבת או אחר הרגל נעשתרחוקה--עולה לו; ואינו נוהג לאחר הרגל או לאחרהשבת, אלא יום אחד בלבד, ומקצת היום ככולו, כמו שביארנו. ז,ה [ד] מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא--אם היהבמקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות, שאפשרשיבוא ביום אחד--אפילו בא ביום השביעי: אם מצאמנחמין אצל גדול הבית--אף על פי שננערו לעמוד--הואיל ומצא מנחמין, עולה לו ומונה עימהן תשלוםשלושים יום; ואם לא מצא מנחמין, מונה לעצמו. וכןאם היה במקום רחוק--אפילו בא ביום שני, מונה לעצמו שבעה ושלושים מיום שבא. ז,ו [ה] האביל בשלושה ימים הראשונים--אינו הולך,אפילו לבית אבל אחר; מכאן ואילך--הולך, ואינו יושבבמקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ולא ייצאלמקום אחר מפתח ביתו, כל שבת הראשונה; שנייה,יוצא ואינו יושב במקומו; שלישית, יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו; רביעית, הרי הוא ככל אדם. ז,ז [ו] כוהן גדול--חייב בכל דברי אבילות, אלאשאסור לו לקרוע בגדיו למעלה, ולגדל פרע, ולצאתאחר המיטה. וכל העם באין לנחמו לביתו. וכשמבריןאותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב עלהספסל. ואומרין לו כשמנחמין אותו, אנו כפרתך,והוא אומר להם, תתברכו מן השמיים; ואם רצה לנחםאחרים--הממונה ממצעו בתוך העם, ואומר להם תנוחמו. ז,ח [ז] וכן המלך חייב בכל דברי אבילות, אלא שאינויוצא מפתח פלטורין שלו אחר מתו, ואין צריך לומראחר מתים אחרים, ואינו מנחם אבילים. ולא יצא דויד אחר אבנר, אלא להודיע לעם שלא נהרג ברצונו. ז,ט [ח] אין אדם נכנס למלך לנחמו, אלא עבדיו ומישנתן לו רשות להיכנס; ואין להן רשות לדבר לותנחומין, אלא כפי מה שירשה אותן. וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש. הלכות אבל פרק ח ח,א אביל חייב לקרוע על מתו--שנאמר "ובגדיכם לאתפרומו, ולא תמותו" (ויקרא י,ו), הא אחר חייבלפרום. ואין קריעה אלא מעומד, שנאמר "ויקם המלךויקרע את בגדיו" (שמואל ב יג,לא). ומהיכן קורע,מלפניו; והקורע מאחוריו או מן הצדדין או מלמטה, לאיצא ידי חובת קריעה--אלא כוהן גדול בלבד, שהוא פורם מלמטה. ח,ב כמה שיעור הקרע, טפח. ואינו צריך להבדילשפת הבגד, ומותר לו לקרוע בכלי. ויש לו לקרועבפנים, שלא בפני אדם; לפיכך יש לו להכניס ידובפנים, וקורע בצנעה. ואינו חייב לקרוע אלא בגדהעליון בלבד. [ג] וכל שבעת ימי אבילות, הקרעלפנים; ואם בא להחליף--מחליף, ואינו קורע קרע אחר, שכל קרע שאינו בשעת חימום, אינו קרע. ח,ג במה דברים אמורים, בשאר המתים, חוץ מאביוואימו. אבל על אביו ועל אימו--קורע עד שמגלה אתליבו, ומבדיל שפת הבגד, ואינו קורע בכלי אלא בידו,מבחוץ בפני כל העם. וקורע את כל הבגדים שעליו;ובגד הזיעה הדבוק לבשרו, אינו מעכב. ואם החליףבגד אחר, חייב לקרוע כל שבעה. וכן על אביו ועלאימו--חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק, עד שיתגלהכתפו וזרועו; והולך כך לפני המיטה. ואחר שיקבור אביו או אימו, אינו חייב לחלוץ. ח,ד קורעין לקטן, מפני עגמת נפש. וחולה שמת לומת--אין מקרעין לו, ולא מודיעין אותו, שמא תיטרףדעתו עליו, ומשתקין את הנשים מפניו. [ה] וקורעאדם על חמיו ועל חמותו, מפני כבוד אשתו; וכן היא קורעת על חמיה ועל חמותה, מפני כבוד בעלה. ח,ה [ו] מי שאין לו חלוק לקרוע, ונזדמן לו חלוק--בתוך שבעה, קורע; לאחר שבעה, אינו קורע. ועלאביו ועל אימו--אפילו לאחר שבעה--קורע, כלשלושים יום. וכל היוצא בבגד הקרוע לפני מתים,כלומר שהוא קרע עתה עליהן--הרי זה גונב דעת הברייות, וזילזל בכבוד החיים והמתים. ח,ו [ז] האומר לחברו השאילני חלוקך, ואבקר אתאבי שהוא חולה, והלך, ומצאו שמת--קורע; ומאחה לואת חלוקו, ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו שהוא מבקר בו חולה, הרי זה לא ייגע בו. ח,ז [ח] מי שהיה לו חולה בתוך ביתו, ונתעלף, וסבורשמת וקרע, ואחר כך מת--אם בתוך כדי דיבור, אינוחוזר וקורע; ואם לאחר כדי דיבור, חוזר וקורע קרע אחר. ח,ח וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצאבנו--אם בתוך כדי דיבור נודע לו אמיתת הדבר, יצאידי קריעה; ואם אחר כדי דיבור--לא יצא, וחייב לקרוע קרע אחר.ח,ט מי שמתו לו מתים הרבה כאחד, קורע קרע אחדלכולם. היה בכללן אביו או אימו--קורע על כולן קרע אחד, ועל אביו ועל אימו קרע אחר. ח,י מי שמת לו מת וקרע עליו, ואחר כך מת לו מתאחר--אם בתוך שבעה, קורע קרע אחר; ואם לאחרשבעה, מוסיף על הקרע הראשון כל שהוא. מת לו מתשלישי אחר שבעה של שני, מוסיף כל שהוא. וכןמוסיף והולך, עד טבורו; הגיע לטבורו, מרחיק שלושאצבעות וקורע. נתמלא מלפניו, מחזירו לאחוריו; נתמלא מלמעלה, הופכו למטה. ח,יא אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר שבעה מת בנווהוסיף--התחתון מתאחה, והעליון אינו מתאחה כמושיתבאר. אמרו לו מת בנו וקרע, ואחר שבעה מתאביו--אינו מוסיף, אלא קורע קרע אחר: שאין אביוואימו בתוספת. הלכות אבל פרק ט ט,א כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו--שוללהקרע לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים; ועל אביוועל אימו--שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם.והאישה קורעת ושוללת מיד, אפילו על אביה ועל אימה, מפני הצניעות. ט,ב כדרך שקורע אדם על אביו ועל אימו--כך הואחייב לקרוע על רבו שלימדו תורה, ועל הנשיא, ועלאב בית דין, ועל רוב הציבור שנהרג, ועל ברכת השם,ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל ירושלים, ועל המקדש. ט,ג כל אלו הקרעים--קורע עד שמגלה את ליבו, ואינומאחה לעולם. ואף על פי שאינן מתאחין, מותרלשוללן, למוללן, וללקטן, ולעשותן כמין סולמות--לאאסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד. וכל הקורע מתוךהשלל או המלל או הליקוט, לא עשה כלום; אבל קורעהוא מתוך האיחוי האלכסנדרי. אפילו הפך הכלי,ונעשת שפתו למטה--לא יאחה. [ד] וכשם שהמוכראסור לאחותו, כך הלוקח; לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח, שקרע זה אינו מתאחה. ט,ד [ה] ומניין שקורע על רבו, כדרך קרע אביו--שנאמר "והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ולאראהו, עוד; ויחזק, בבגדיו, ויקרעם, לשניים קרעים" (מלכים ב ב,יב), מכאן שחייב להבדיל השפה. ט,ה [ו] ומניין שקורעין על הנשיא, ועל אב בית דין,ועל שמועה שבאה שנהרג רוב הציבור: שנאמר"ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל האנשים, אשראיתו. ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד הערב" (שמואל בא,יא-יב)--"על שאול" (שמואל ב א,יב) זה נשיא, "ועליהונתן בנו" (שם) זה אב בית דין, "ועל עם ה' ועל בית ישראל--כי נפלו, בחרב" (שם) זו שמועה הרעה. ט,ו [ז] ומניין שקורעין על ברכת השם, שנאמר"ויבוא אליקים בן חלקייה אשר על הבית ושבנאהסופר ויואח בן אסף המזכיר, אל חזקייהו--קרועיבגדים" (מלכים ב יח,לז). אחד השומע, ואחד השומעמפי השומע--חייבין לקרוע. [ח] והעדים אין חייביןלקרוע כשיעידו בבית דין, שכבר קרעו בשעה ששמעו. ט,ז [ט] ומניין שקורעין על ספר תורה שנשרף--שנאמר "ויהי כקרוא יהודי, שלוש דלתות וארבעה . . .עד תום, כל המגילה, על האש, אשר על האח. ולאפחדו, ולא קרעו את בגדיהם--המלך, וכל עבדיו"(ירמיהו לו,כג-כד), מכלל שחייבין לקרוע. ואין חייביןקריעה אלא על ספר שנשרף בזרוע, כמעשה שהיה.וחייב לקרוע שתי קריעות--אחת על הגוויל ואחת עלהכתב, שנאמר "אחרי שרוף המלך, את המגילה ואת הדברים" (ירמיהו לו,כז). ט,ח [י] ומניין שקורעין על ערי יהודה, ועל ירושלים,ועל המקדש שחרבו--שנאמר "ויבואו אנשים משכםומשילה ומשומרון, שמונים איש, מגולחי זקן וקרועי בגדים" (ראה ירמיהו מא,ה). ט,ט [יא] כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו--חייב לקרוע, אף על פי שאינו קרובו; וכן אדם כשרשמת--הכול חייבין לקרוע עליו, אף על פי שאינו חכם. וקורעין טפח, כשאר האבילים. ט,י אבל חכם שמת, הכול קרוביו; והכול קורעין עליועד שמגלין את ליביהן, וחולצין מימין. ובית מדרשושל אותו חכם, בטיל כל שבעה. וכבר נהגו תלמידיחכמים בכל מקום, לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהן שווין, ואין אחד מהם מלמד את חברו. ט,יא [יב] כל הקורעין על החכם שמת--כיון שהחזירופניהם מאחורי המיטה, שוללין. וייראה לי שהקורע עלהחכם, מאחה למחר: שאפילו רבו שמת--אין מתאבלעליו אלא יום אחד בלבד, או יום מיתה או יום שמועה.וכן ייראה לי שאפילו הקורע על הנשיא וכיוצא בו, שולל למחר, אף על פי שאינו מאחה לעולם. ט,יב [יג] חכם שבאה שמועתו שמת--אין קורעין עליואלא בשעת הספד, וזה הוא כבודו; ושולל בו ביום, ומאחה למחר.ט,יג [יד] אב בית דין שמת--הכול קורעין עליו,וחולצין משמאל. וכל בתי מדרשות שבעירו בטילין;ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת, ומשנין אתמקומן--היושבין בדרום יישבו בצפון, והיושבים בצפון יישבו בדרום. ט,יד [טו] נשיא שמת--הכול קורעין עליו, וחולציןשתי הידיים מכאן ומכאן; וכל בתי מדרשות בטילין.ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת, וקוראיןשבעה ויוצאין; ולא ייטיילו בשוק, אלא יושביןמשפחות משפחות דווין כל היום. הלכות אבל פרק י י,א השבת עולה למניין אבילות. ואין אבילות בשבתאלא בדברים שבצנעה, כגון עטיפת הראש, ותשמישהמיטה, ורחיצה בחמין. אבל דברים שבגלוי, אינו נוהגבהן אבילות, אלא לובש מנעליו, וזוקף את המיטה,ונותן שלום לכל אדם. ואם יש לו בגד--מחליף, ולאילבוש בגד קרוע בשבת, אפילו על אביו ועל אימו; ואם אין לו להחליף, מחזיר את הקרע לאחוריו. י,ב מאימתיי זוקפין את המיטות בערב שבת, מןהמנחה ולמעלה; ואף על פי כן, לא יישב עליה עדשתחשך. ואף על פי שלא נשתייר לו אלא יום אחד, חוזר וכופה אותה במוצאי שבת. י,ג הרגלים, וכן ראש השנה ויום הכיפורים--אין דברמדברי אבילות נוהג בהן. וכל הקובר את מתו, אפילושעה אחת קודם הרגל, או קודם ראש השנה ויום הכיפורים--בטלה ממנו גזירת שבעה. י,ד נמצא מונה לאחר ראש השנה ויום הכיפורים,שלושה ועשרים יום. ולאחר הפסח, מונה שישה עשריום: שהרי בטלה ממנו גזירת שבעה, ושבעת ימי החג--הרי ארבעה עשר. וכן אם קבר קודם עצרת, מונהאחריה שישה עשר יום--אף על פי שהיא יום אחד, הרי היא רגל ועולה לשבעת ימים. י,ה [ד] קבר את מתו קודם חג הסוכות, מונה אחר החגתשעה ימים בלבד: שהרי שמיני רגל בפני עצמו;ונמצא יום טוב הראשון מפסיק שבעה, ושבעת ימי החג, ושמיני של חג רגל אחד--הרי אחד ועשרים יום. י,ו [ה] הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל מןהרגלים, או קודם ראש השנה ויום הכיפורים--בטלהממנו גזירת שלושים. ומותר לספר ולכבס בערב יוםטוב או בערב יום הכיפורים, שמקצת היום ככולו; ואינו מונה לאחריהם כלום. י,ז ואם על אביו ועל אימו הוא מתאבל--אפילו מתוקודם הרגל בשלושים יום--אינו מגלח עד שישלח פרע,או עד שיגערו בו חבריו; ואין הרגלים מפסיקין דבר זה.י,ח [ו] חל שישי שלו בערב הרגל, ואין צריך לומרחמישי או שלישי--אינו מגלח, ולא בטלה ממנו אלאגזירת שבעה בלבד. ואינו מותר לרחוץ ולסוך, ולאלעשות מלאכה, עד שייכנס יום טוב; ויום טוב מפסיקשאר השבעה. ולאחר יום טוב, משלים שלושים מיוםהמיתה, ואסור בהן בכל החמישה דברים. י,ט [ז] חל שביעי שלו להיות בערב הרגל, והרי הואשבת--בטלה ממנו גזירת שלושים, ומותר לגלח בתוךהמועד: שהרי אנוס היה, ואי אפשר לו לגלח בשבת.וכן מגלח אחר עצרת, או אחר ראש השנה ויום הכיפורים, שהרי בטלה גזירת שלושים. י,י מי שחל שביעי שלו להיות בערב הרגל, ולא גילח--אף על פי שאסור לגלח במועד, מותר לגלח לאחרהמועד: שהרי בטלה גזירת שלושים, ויש לו לגלח בכל עת שירצה. י,יא [ח] הקובר את מתו בתוך הרגל--לא חלה עליואבילות כלל, ואינו נוהג אבילות ברגל; אלא לאחרהרגל מתחיל למנות שבעה, ונוהג בהן כל דבריאבילות, ומונה שלושים מיום הקבורה, ונוהג בשאר השלושים בכל גזירת שלושים. י,יב [ט] המקומות שעושין שני ימים טובים, מונההשבעה מיום טוב שני האחרון: אף על פי שאין נוהגבו אבילות, הואיל ומדבריהם הוא, עולה לו מן המניין,ומונה מאחריו שישה ימים בלבד; ומונה שלושים יום מיום הקבורה, כמו שביארנו. י,יג [י] הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טובהאחרון, או ביום טוב שני של עצרת--נוהג בואבילות: הואיל ויום טוב שני מדבריהם, ואבילות יוםראשון מן התורה--יידחה עשה של דבריהם, מפני עשהשל תורה. אבל אם קבר ביום טוב שני של ראשהשנה--אינו נוהג בו אבילות, ששניהן כיום אחד ארוךהן מהטעם שביארנו בהלכות קידוש החודש. הלכות אבל פרק יא יא,א אף על פי שאין אבילות במועד, קורע על מתובמועד, וחולץ כתפו, ומברין את האבילים לחםבמועד: כל אלו, בחולו של מועד; אבל ביום טוב,אפילו ביום טוב שני--אין קורעין, ולא חולצין, ולאמברין. יא,ב אין קורעין במועד ולא חולצין, אלא הקרוביםשחייבין באבל, או הקורע וחולץ על החכם, או על אדםכשר, או מי שהיה עומד בשעת יציאת נשמה. ומבריןהכול על החכם במועד בתוך הרחבה, כדרך שמברין את האבילים--שהכול אבילים עליו. יא,ג כשמברין את האבילים במועד, אין מברין אלאעל מיטות זקופות, ואין אומרין ברכת אבילים במועד.אבל עומדין בשורה, ומנחמין ופוטרין. ואין מניחין אתהמיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד--שהמועד אסורבספד ותענית. וכן אין מלקט עצמות אביו ואימו במועד, שאבל הוא לו; ואין צריך לומר שאר קרובים. יא,ד וכן אין מספידין את המת בחנוכה ופורים, ולאבראשי חודשים; אבל נוהגין בהן, כל דברי אבילות. ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים, ולאחריהן. יא,ה [ד] הנשים במועד, מענות אבל לא מטפחות;ובראשי חודשים וחנוכה ופורים, מענות ומטפחות.אבל אין מקוננות, לא בזה ולא בזה. נקבר המת, לאמענות ולא מטפחות. [ה] איזה הוא עינוי, שכולן עונותכאחת. קינה--שאחת אומרת, וכולן עונות אחריה:שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט). יא,ו במה דברים אמורים, בשאר העם שמתו. אבלתלמיד חכמים שמת--סופדין אותו במועד, ואין צריךלומר בחנוכה ופורים וראשי חודשים; אבל לא ביוםטוב שני. ואין סופדין אותו בימים אלו, אלא בפניו;נקבר, אסורין בספד. ויום שמועתו, כפניו הוא; וסופדין אותו, אף על פי שהיא רחוקה. יא,ז [ו] לא תעורר אישה על מת שלה, שלושים יוםקודם לחג, כדי שלא יבוא החג, והם דווין: שאין המתמשתכח מן הלב, שלושים יום. במה דברים אמורים,במת ישן; אבל אם מת בתוך שלושים יום סמוך לחג, מעוררת. יא,ח [ז] שבעת ימי החתנות, הרי הן כרגל. ומי שמתלו מת בתוך ימי המשתה--אפילו אביו ואימו--משליםימי השמחה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות; ומונה השלושים, מאחר שבעת ימי השמחה. יא,ט [ח] הכין כל צורכי הסעודה ואפה פתו וטבחטבחו, כדי שייכנסו לשמחה, ומת לו מת, קודם שייכנסולשמחה--אם לא נתן מים על גבי בשר--מוכר הבשרוהפת, ונוהג שבעת ימי אבילות; ואחר כך נוהג שבעתימי המשתה. ואם נתן מים על גבי בשר, שהרי איאפשר למכור אותו--מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה; ובועל בעילת מצוה, ופורש. יא,י ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעתימי אבילות. וכל אותן הימים, נוהג בדברים שבצנעהכשבת; לפיכך הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה ביןהנשים, כדי שלא ישמש מיטתו. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה, כל שלושים יום. יא,יא היו במקום שאפשר למכור הבשר, אף על פישנתן עליו מים--מוכר, ונוהג אבילות תחילה; היובמקום שאי אפשר למכור הבשר, אף על פי שלא נתן עליו מים--נוהג שבעת ימי המשתה תחילה. יא,יב במה דברים אמורים, בשמת אביו של חתן אואימה של כלה, שאם יפסידו סעודה זו, אין להם מישיטרח להם. אבל אם מת אביה של כלה, או אימו שלחתן, או שאר קרוביהם--נוהגין שבעת ימי האבלתחילה; ואחר כך תיכנס לחופה, וינהגו שבעת ימי המשתה. הלכות אבל פרק יב יב,א ההספד, כבוד המת הוא; לפיכך כופין אתהיורשין ליתן שכר המקוננים והמקוננות, וסופדיןאותו. ואם ציווה אל תספדוהו, אין סופדין אותו. אבלאם ציווה שלא ייקבר--אין שומעין לו, שהקבורה מצוה: שנאמר "כי קבור תקברנו" (דברים כא,כג). יב,ב כל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריךימים. וכל המתעצל בהספד אדם כשר, ראוי לקוברובחייו; וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הרי שכרו על כך שמור אצל הקדוש ברוך הוא. יב,ג אין מניחין ספר תורה על מיטתו של חכם, ואיןמשנין אותו ממיטה למיטה, ואין מוציאין מיטתו אלאדרך פתחים, לא שישלשלו אותה דרך גג. ובשאר העם, מותר לעשות. יב,ד אין פוחתין משבעה מעמדות, ושבעה מושבותלמת; ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה, ואיןעושין אלא בקרובים. ואין עושין אלא ביום ראשון, ובבית הקברות, ובמקום שנהגו. יב,ה כיצד עושין במקום שנהגו: מעמידין שארהקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל, ואומרין לפניהםדברי קינות וכיוצא בהן; ואחר כך אומרין שבו יקריםשבו, ואומרין לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין;ואחר כך אומרין עמדו יקרים עמודו, ואומרין כשהן עומדין. וחוזר ואומר כך, שבעה פעמים.יב,ו [ה] כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקוםשנהגו, כך עושין לנשים; ומספידין את הנשיםכאנשים, בכל מקום. אבל אין מניחין מיטת האישהברחוב לעולם, שזה גנאי לאישה; אלא סמוך למיתתה, קבורתה. יב,ז [ו] המלקט עצמות--אין אומרין עליהם קיניםונהי, ולא ברכת אבילים, ולא תנחומי אבילים. אבלאומרין עליהן דברי שבח להקדוש ברוך הוא, ודבריכיבושין. [ז] המפנה ארונו של מת ממקום למקום--אםשדרו של מת קיימת--עומדין עליו בשורה, ואומריןעליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, ומספידין אותו, אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חודש. יב,ח ואם אין שדרו קיימת--אין מספידין אותו, ואיןעומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו לא ברכתאבילים ולא תנחומי אבילים. ואלו הן ברכת אבילים,דברים שאומרין בבית האבל; תנחומי אבילים, שאומרים בשורה.יב,ט [ח] המלקט עצמות אביו ואימו--הרי זה מתאבלעליהם, כל היום כולו; ולערב אין מתאבל, אפילו צרורין לו בסדינו. ואין אומרין עליהם קינות. יב,י [ט] אין מספידין את הקטנים. ובן כמה שניםיהיה ראוי להספד--בני עניים או בני זקנים, בני חמש; ובני עשירים, בני שש: אחד זכרים ואחד נקבות. יב,יא [י] תינוק שמת--כל שלושים יום--יוצא בחיק,ונקבר באישה אחת ובשני אנשים; אבל לא באיש אחדובשתי נשים, מפני הייחוד. ואין עומדין עליו בשורה;ואין אומרין עליו ברכת אבילים, ולא תנחומי אבילים.בן שלושים יום גמורין--יוצא בגלוסקמה קטנה הניטלתבאגפיים, ועומדין עליו בשורה; ואומרין עליו ברכתאבילים, ותנחומי אבילים. בן שנים עשר חודש, יוצא במיטה. יב,יב [יא] כל היוצא במיטה, רבים מצהיבין עליו; וכלשאינו יוצא במיטה, אין הרבים מצהיבין עליו. וכלהניכר לרבים, רבים מתעסקין בו; וכל שאינו ניכרלרבים, אין הרבים חייבין להתעסק בו. ומקום שנהגונשים לצאת לפני המיטה, יוצאות לפני המיטה; לאחר המיטה, יוצאות לאחר המיטה. יב,יג [יב] העבדים והשפחות--אין מספידין אותן, ואיןעומדין עליהם בשורה; ואין אומרין עליהם ברכתאבילים, ולא תנחומי אבילים, אלא אומרין לו כשםשאומרין לו על שורו וחמורו שמת, המקום ימלא חסרונך. הלכות אבל פרק יג יג,א כיצד מנחמין את האבילים: אחר שקוברין אתהמת, מתקבצין האבילים ועומדין בצד בית הקברות;וכל המלווין את המת עומדין סביב להם, שורה לפנישורה, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין אבילים מן המניין. יג,ב האבילים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמיןבאים אצל האבילים אחד אחד, ואומרין להם תנוחמו מןהשמיים; ואחר כך הולך האביל לביתו. ובכל יום ויוםמשבעת ימי אבילות, באים בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות, בין שלא באו. יג,ג האביל מסב בראש; ואין המנחמין רשאין לישבאלא על גבי קרקע, שנאמר "ויישבו איתו לארץ" (איובב,יג). ואינן רשאין לומר דבר, עד שיפתח האבילתחילה את פיו--שנאמר "ואין דובר אליו, דבר" (שם),וכתיב "אחרי כן, פתח איוב את פיהו, ויקלל, את יומו"(איוב ג,א), "ויען, אליפז" (איוב ד,א). וכיון שניענעהאביל בראשו--שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדיי. יג,ד מת שאין לו אבילים להתנחם--באים עשרה בניאדם כשרין, ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות;ושאר העם מתקבצין עליהן. ואם לא היו שם עשרהקבועין בכל יום ויום--מתקבצין עשרה משאר העם, ויושבין במקומו.יג,ה הכול חייבין לעמוד בפני נשיא, חוץ מאבילוחולה; ולכל העומד מפניו אומר אדם שב, חוץ מאביל וחולה--שמשמע יישב באבלו, יישב בחולייו. יג,ו מכבדין ומרבצין בבית האבל, ומדיחין קערותוכוסות וקיתונות וצלוחייות, ומדליקין את הנרות; אבל אין מביאין שם לא את המוגמר, ולא את הבשמים. יג,ז אין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו, לאבכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן; אלא בכלינסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן, שלא לבייש אתמי שאין לו. ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה, שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות. יג,ח אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכלאחד ואחד--שלושה קודם אכילה, ושלושה בתוךאכילה, וארבעה אחר אכילה; ולא יוסיף, שמא ישתכר. יג,ט אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, אלאיושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת, אלא דבריםשל מת; אבל לעסוק בדברי תורה בפניו, או בביתהקברות--אסור. יג,י אין בוכין על המת יתר משלושה ימים, ואיןמספידין יתר על שבעה. במה דברים אמורים, בשארהעם. אבל תלמידי חכמים, הכול לפי רוב חכמתן; ואיןבוכין עליהם יותר משלושים יום--שאין לנו גדולממשה רבנו, וכתוב "וייתמו, ימי בכי אבל משה" (דברים לד,ח). יג,יא וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חודש--איןלנו בחכמים גדול מרבנו הקדוש, ושנים עשר חודשבלבד נספד. וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חודש, אין סופדין אותו. יג,יב [יא] אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי--שנאמר"אל תבכו למת, ואל תנודו לו" (ירמיהו כב,י), כלומריתר מדיי: שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמועל מנהג העולם, הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה--שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמישה.יג,יג [יב] כל מי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים, הריזה אכזרי; אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו, ויחזורבתשובה. ואחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה.יג,יד כל שלושה ימים הראשונים, יראה את עצמוכאילו חרב מונחת לו על כתפו; משלושה ועד שבעה,מונחת בקרן זווית; מכאן ואילך, עוברת כנגדו בשוק.כל זה כדי להכין עצמו לחזור, וייעור משינתו, והריהוא אומר "הכית אותם ולא חלו" (ירמיהו ה,ג), מכללשצריך להקיץ ולחול. הלכות אבל פרק יד יד,א מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחםאבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוותהאורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת עלהכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכןלשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הןגמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור. יד,ב אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הןבכלל "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח). כלהדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות. יד,ג [ב] שכר הליווי מרובה מן הכול; והוא החוקשחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה--מאכילעוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלווה אותן. וגדולההכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר "וירא,והנה שלושה אנשים . . ." (בראשית יח,ב). וליוויים,יותר מהכנסתן; אמרו חכמים כל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים. יד,ד [ג] כופין ללוויה, כדרך שכופין לצדקה. וביתדין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקוםלמקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם הכתובכאילו שפכו דמים. אפילו המלווה את חברו ארבע אמות בעיר, יש לו שכר מרובה.יד,ה וכמה הוא שיעור הלוויה שחייב אדם בה: הרבלתלמיד, עד עיבורה של עיר; והאיש לחברו, עד תחוםהשבת. והתלמיד לרב, עד פרסה; ואם היה רבו מובהק, עד שלוש פרסאות. יד,ו [ד] ביקור חולים מצוה על הכול--אפילו גדול,מבקר את הקטן. ומבקרין פעמים הרבה ביום; וכלהמוסיף, משובח--ובלבד, שלא יטריח. וכל המבקר אתהחולה, כאילו נטל חלק מחולייו, והקל מעליו; וכל שאינו מבקר, כאילו שופך דמים. יד,ז [ה] אין מבקרין את החולה, אלא מיום שלישיוהלאה; ואם קפץ עליו החולי, והכביד--מבקרין אותומיד. ואין מבקרין לא בשלוש שעות ראשונות ביום,ולא בשלוש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצורכיהחולה. ואין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש--מפני שהביקור קשה להן. יד,ח [ו] הנכנס לבקר את החולה--לא יישב לא על גבימיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא, ולא עלגבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו; אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא. יד,ט [ז] ייראה לי שנחמת אבילים קודמת לביקורחולים, שניחום אבילים גמילות חסד עם החיים ועםהמתים. [ח] מי שהיה לפניו מת וכלה--מניח אתהכלה, ומתעסק עם המת; וכן הוא אומר "לב חכמיםבבית אבל" (קוהלת ז,ד). מת וכלה שנפגעו זה בזהבדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה; והכול עוברין מלפני המלך. יד,י [ט] מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסתהכלה. במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו; אבליש לו כל צורכו, אין מבטלין. והכול שאין מתעסקיןבתלמוד תורה, חייבין להתעסק עימו. [י] מת אחדבעיר--כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, עד שיקברוהו; ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו, מותרין. יד,יא תלמיד חכמים שמת--אפילו היו עימו עד שישיםריבוא, מבטלין תלמוד תורה להוצאתו; היו שישיםריבוא, אין מבטלין. ואם היה מלמד לאחרים--אין לו שיעור, אלא מבטלין הכול להוצאתו. יד,יב קוברין מתי גויים, ומנחמין אביליהם, ומבקרין חוליהם--מפני דרכי שלום. יד,יג בתי הקברות, אסורין בהניה. כיצד: אין אוכליןבהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולאקורין בהן, ולא שונין בהן. כללו של דבר--אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש. יד,יד לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר,ותפילין בראשו, וספר תורה בזרועו; ולא יתפלל שם.ובריחוק ארבע אמות, מותר. [יד] המוליך עצמותממקום למקום--לא ייתנם בדיסקיה, ולא יניחם על גביהחמור וירכב עליהם: מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון.ואם היה מתיירא מפני הגנבים, או מפני הליסטים--מותר.יד,טו אין מפנין את המת מקבר לקבר, אפילו מבזוילמכובד; ואם היה בתוך שדהו--מפנהו, אפילו ממכובדלבזוי. [טז] ואין קוברין מת על גבי מת, ולא שני מתיםכאחד--ביזיון הוא. וקטן היוצא עם אימו, נקבר עימה. יד,טז [יז] עפר הקבר אינו אסור בהניה, שאין קרקעעולם נאסרת; אבל קבר הבניין, אסור בהניה. [יח]הבונה קבר למת--לא נאסר, עד שייכנס בו המת; אפילו הטיל בו נפל, נאסר בהניה. יד,יז [יט] נפש שנעשה לשם חי, ורמה בו המת,והוסיף בו דומס אחר לשם המת--אף על פי שפינההמת, הכול אסור בהניה; ואם הכיר את התוספת--חולץאותה, והשאר מותר. נעשה לשם המת--כיון שהוטל בו המת--נאסר, אף על פי שפינהו. יד,יח [כ] הבונה קבר לאביו, והלך וקברו בקבר אחר--הרי זה לא יקבור בו מת אחר עולמית; והקבר הזה אסור בהניה, מפני כבוד אביו. יד,יט [כא] המת אסור בהניה כולו, חוץ משיערו--שהוא מותר בהניה, מפני שאינו גופו. וכן ארונו, וכלתכריכיו--אסורין בהניה. אבל כלים המוכנים לתכריך,לא נאסרו בהניה; אפילו ארג בגד למת--לא נאסר עד שיגיע במיטה הנקברת עימו, שאין ההזמנה אוסרת. יד,כ [כב] כל הכלים שזורקין על המת על המיטההנקברת עימו--אסורין בהניה, שלא יתחלפובתכריכין. [כג] היו אביו ואימו מזרקין כלים בחמתןעל המת, מצוה על אחרים להצילן; ואם הגיעו למיטה הנקברת, אין מצילין אותן. יד,כא [כד] מלמדין את האדם שלא יהיה חבלן, ולאיפסיד את הכלים וישליכם לחבלה. מוטב ליתן אותןלעניים, ואל ישליכם לרימה ותולעה. וכל המרבה כלים על המת, עובר משום בל תשחית. יד,כב [כה] מלך שמת--עוקרין סוס שהיה רוכב עליו,ועגלה שהייתה מושכת בקרון שהיה יושב בו: מנשרפרסותיה מן הארכובה ולמטה, מקום שאין עושה אותהטריפה. ומושיבין ישיבה על קברו שבעת ימים--שנאמר "וכבוד עשו לו במותו" (דברי הימים ב לב,לג),זה שהושיבו ישיבה על קברו. ונשיא שמת, איןמבטלין ישיבתו יתר על שלושים יום. יד,כג [כו] מלך או נשיא שמת--יש להן לשרוףמיטתו, וכל כלי תשמישו; ואין בזה דרכי האמורי, ולאמשום השחתה: שנאמר "בשלום תמות, ובמשרפותאבותיך המלכים . . . ישרפו לך" (ראה ירמיהו לד,ה).